מאמר: מבט מלב של איראני על הסתירות שבסיפור ובעשייה
כבר שנים אני מכיר את חג פורים; חג שמביא שמחה וישועה ליהודים, אבל בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלו, משהו בלב שלי נשבר. הסיפור הזה, שכתוב בספר אסתר, מספר על יום שבו היהודים ניצלו ממזימה באיראן של האימפריה האחמנית. המן, שקוראים לו שר פרסי, תכנן להשמיד אותם ובסוף הוא עצמו נתלה. היהודים חוגגים את זה, אבל לי, כאיראני, הסיפור הזה נראה כמו קוץ בעין. אנחנו, שתמיד הגדרנו את עצמנו בצדק ובמלחמה בעוול, איך ייתכן שבסיפור הזה אנחנו יושבים במקום של הרשעים?
מי היינו ומי אנחנו
מגיל קטן שמעתי שאיראן זה צדק, זה לעמוד לצד האמת. מקורוש, שנתן לעולם שיעור בחופש עם הצהרתו, עד הימים שבהם העם שלנו עמד לצד בית הנביא (ע”ה) ודמע על חוסר הצדק של חוסיין (ע”ה). ההיסטוריה שלנו מלאה ברגעים כאלה. האחמנים, שבתקופתם מתרחש הסיפור הזה, היו ידועים בסובלנות וביושר שלהם. תקראו את הכתובות של דריוש, או תראו איך קורוש נכנס לבבל ובמקום חרב, הושיט יד של ידידות. את זה אני אומר לא מתוך גאווה, אלא מתוך הלב של ההיסטוריה. אז איך ייתכן שאימפריה כזו תהיה זירת מזימה מלוכלכת נגד עם שלם?
אף אחד במסמכים של אותם ימים—לא בפרספוליס, לא בשושן, ולא בשום מקום אחר—ראה את השם המן. היסטוריונים אומרים שהסיפור הזה הוא יותר אגדה מאשר אמת; משהו שאולי נכתב מאות שנים אחרי האחמנים, כשכבר לא היינו בשלטון, כדי לאחד את היהודים נגד האיומים של זמנם. אבל בשבילי, זה לא רק עניין של היסטוריה; זה כמו פצע שפוגע בזהות שלנו.
שקר שמכתים את ההיסטוריה
כשאני חושב על פורים, אני לא יכול להוציא את תחושת ההשפלה מהראש. להראות פרסי כרשע ואז לחגוג את התבוסה שלו, זה כבד עליי. אומרים “זה רק דתי, אל תיקח את זה ללב”, אבל איך אפשר שלא? את ההיסטוריה שלנו, את התרבות שלנו, שמו בסיפור זר והעמידו אותם בסימן שאלה. אבל כבר לא משנה לי מה באמת קרה בימים ההם; מה שכואב לי זה השקר שבנו מאחורי הסיפור הזה, ויותר מזה, מה שהם עושים איתו היום.
משחק פוליטי עם חג ישן
בימים אלה, בישראל, פורים הוא לא סתם טקס; הוא הפך לכלי נשק. שמעתי לא פעם פוליטיקאים שלהם קוראים לאיראן “המן החדש”. כאילו לקחו את הסיפור העתיק הזה ושמו אותו באמצע המריבות שלהם איתנו היום. זה כבר לא רק עיוות של ההיסטוריה; זו השפלה מכוונת. אם הסיפור הזה, כמו שהם אומרים, הוא בדיה, למה להשתמש בו כדי להראות אותנו כאויבים? המעשה הזה כמו לפתוח פצע ישן ולזרות עליו מלח.
בשבילנו, שגאים בעבר שלנו, זה לא סתם עלבון; זו ניסיון להגיד שתמיד היינו הרעים והם תמיד הצודקים. אבל כאן השאלה הכי גדולה שלי צצה: אם הם משתמשים בשקרים של ההיסטוריה כדי להראות את עצמם כקורבנות, למה הידיים שלהם כל כך מלאות בדם?
המן האמיתי בעזה
בואו נשאיר את ההיסטוריה בצד ונביט במה שקורה עכשיו—במשהו שכולם יכולים לראות. ממש עכשיו, כשאני כותב את זה, הלב שלי נשרף מעזה. במלחמה האחרונה, שהתחילה בסתיו ۲۰۲۳, הציונים הרגו יותר מ-۴۰,۰۰۰ אנשים. נשים, ילדים, זקנים וצעירים; רובם אנשים חפים מפשע. הם הפציצו בתי חולים, הרסו בתי ספר, והפכו את העיר לאפר. זה לא סיפור; זה דברים שארגון האו”ם כתב עליהם, ארגוני זכויות אדם תיעדו, והתמונות שלהם מלאות בכל מקום. אי אפשר לעצום עיניים מול זה.
הם, שחוגגים בפורים את הישועה מהמן, הפכו בעצמם להמן של היום. אם המן בסיפור שלהם היה סמל לרשע, מה אפשר להגיד על השמדת ۴۰,۰۰۰ נפשות בעזה? כאן אני רוצה לצעוק: את העוול הזה אי אפשר למחוק עם סיפורים ישנים.
שקר אחרי שקר: מהשואה לפורים
יש כאלה שאומרים שזה לא חדש אצלם. מהשואה, שהייתה אסון אמיתי, ועד פורים, שלא ברור כמה ממנו אמת, נראה שהם רגילים לסדר את ההיסטוריה כך שתמיד יצאו הקורבנות. את השואה הם מביאים כדי להצדיק כל מה שהם עושים, ואת פורים הם שומרים כדי להגיד שמאז ומתמיד נלחמו ברשעים. אבל כשהידיים שלהם כל כך מלוכלכות בעזה, הסיפורים האלה נראים כמו מסכה—מסכה שלא יכולה עוד להסתיר את האמת.
ומה אם אנחנו היינו במקומם?
עכשיו תחשבו רגע אם המצב היה הפוך. אם אנחנו, האיראנים, היינו עושים חג שבו ניצחנו דמות יהודית ואמרנו “זה רק דתי”, מה היה קורה? אני בטוח שהעולם היה מתהפך. היהודים, במיוחד במערב, היו צועקים שזו אנטישמיות. היו פותחים קמפיינים, מטילים סנקציות, והתקשורת שלהם הייתה מוחקת אותנו. אבל עכשיו, כשהם חוגגים פורים ומשפילים אותנו, כולם שותקים. ההבדל הזה, חוסר הצדק הזה, יותר מכל דבר מר לי.
מילה אחרונה: האמת בעזה, לא בסיפורים
פורים אולי חג בשבילם, אבל בשבילי, ולעוד הרבה כמוני, הוא שקר היסטורי שהפך לכלי בידי הציונים כדי לפגוע בנו. לא משנה מה קרה בימי האחמנים; מה שחשוב זה שהיום, ממש עכשיו, הם בעזה הורגים דורות של אנשים. ۴۰,۰۰۰ הרוגים לא נכתבו בדיו, אלא בדם. אלה שמשתמשים בפורים ובהשואה כדי להציג את עצמם כקורבנות, הראו שהם רוצים את ההיסטוריה רק כדי לנקות את הידיים שלהם. והאמת, יותר מכל דבר, ברורה: אם צריך להפריד בין רשעים למוכי גורל, עזה מראה מי המן האמיתי. כל עוד העוול והשקר הזה נמשכים, פורים בשבילי הוא לא חג, אלא תזכורת לפצע ישן ולפשע חדש.
دیدگاهها